<h1>בה"ג הלכ' יבום וחליצה</h1>
<h2>דף קלו.</h2>
מי שמת והניח אשתו מעוברת ומת ולד מבן יום אחד ועד בן שלשים יום, חולצת ולא מתייבמת, ואם פיהק ומת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה לישראל או לכהן תצא ממנו בגט ומיבם בחליצה, מאי טעמא, דאמרינן האי וולד לדברי הכל נפל הוא. ואם נפל מן הגג או שאכלו ארי בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה, אם נתקדשה לישראל חולץ לה יבם ותנשא לאחר שלשה חדשים מיום שמת בעלה, דאמרינן המפלת לאחר מיתת בעלה צריכה להמתין שלשה חדשים, וכיון דלא כלו לו שלשים יום בין פיהק ומת ובין נפל מן הגג כנפל דמי, ואם נתקדשה לכהן תצא ממנו בגט ומיבם בחליצה. אבל מת ביום שלשים ועמדה ונתקדשה, אם נתקדשה לישראל חולץ לה יבם ונשאת לאחר שלשה חדשים ואפילו פיהק ומת ואין צריך לומר נפל מן הגג, ומאי טעמא לא חליץ לה יבם, דאי חליץ לה הוה פסיל לה לכהן שקידשה. וכי אמרינן מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה לכהן לא חליץ לה יבם ונשאת לאחר שלשה חדשים, היכא דאי עבד, אבל לכתחילה לא, מאי טעמא, (תוספתא שבת פט"ז ה"ז ושבת קל"ה:) דכתיב (במדבר י"ח, ט"ז) ופדויו מבן חדש תפדה כשם שאין פדיונו אלא לאחר שלשים יום כך אין פוטר את אמו מן חליצה וייבום אלא לאחר שלשים יום.
